בזמן האחרון שואלים אותי הרבה לגבי השוני בין טיפול רגשי פרטני באומנויות לחימה לבין חוג/קבוצה לאומנויות לחימה.
ראשית חשוב לי לומר כי חוגי אומנויות לחימה הינם מאתגרים ומפתחים פיזית ורגשית, ומהווים דרך נפלאה, חברתית וחווייתית להשגת מטרות סנסו-מוטוריות והתמודדות עם קשיי ויסות שונים. יש להם, בעיני, ערך מוסף, מלבד לימוד טכניקת קרב, של השפעה על תפקודו של הילד בסביבותיו השונות ורמת הביטחון העצמי שלו.
בטיפול רגשי באומנויות לחימה מתקיימים בנוסף לאיכויות אלו שני דברים מרכזיים נוספים:
הטיפול הינו פרטני - עבודה קבוצתית לא מתאימה לכל ילד. ישנם ילדים שחשים מאוימים בסיטואציות חברתיות, וזקוקים לתשומת לב אישית המאפשרת להכיל את הקשיים שלהם למשל בשליטה עצמית, דחיית סיפוקים ובעיות התנהגות,. בטיפול פרטני, יש התאמה אישית של אופן ההתייחסות לכל ילד וצרכיו.
המטפל עבר הכשרה נוירופסיכולוגית (מעבר להיותו מאמן באומנויות לחימה), בניגוד לדמויות אחרות בחייו של הילד (חברים, מדריכים, הורים), למטפל יש את הניסיון והידע הטיפולי להתמודד עם טווח של תגובות והתנהגויות של הילד שפוגעות בהתפתחות האישית- לימודית- חברתית שלו. המרחב הטיפולי מאפשר שיח וחשיבה על המתרחש מחוץ לחדר הטיפול – אזור בו הרבה ילדים מרגישים יותר חוסר בטחון, תסכול, כאב וכעס- ועבודה חוויתית-גופנית על תחושת הביטחון העצמי והמסוגלות להתמודד מול אתגרי היום-יום.
לסיכום- העובדה כי העבודה הינה אישית וטיפולית מובילה את הילד להתמודדות טובה יותר עם הסביבה ההורית, החברית והלימודית. התנהגות לא מווסתת ולעתים תוקפנית לצד התנהגות נמנעת וחרדתית – באות לידי ביטוי מהרגע הראשון של המפגש, בהתאם לסיבה בשלה הילד פנה לטיפול. היחס של הכלה, דיבור וחשיבה משותפת, ללא ענישה, כעס או תסכול מהילד מובילה אותו, מניסיוני, להתמודדות טובה יותר עם קונפליקטים.
לדוגמא:
אם הקושי הוא בוויסות התוקפנות נוכל לראות זאת מהפגישה הראשונה בעוצמת המכה כלפי המטפל (חזק /חלש, אימפולסיבי/מתוכנן, אקטיבי/נמנע), המטפל יכול לשקף את הסיטואציה ולכוון בתוך מכלול הקרב גם להתנהלות חברתית תואמת גיל והתפתחות. כשהכלת התוקפנות של הילד והליווי הרגשי שלו נעשים נכון ומתוך חשיבה טיפולית והצבת גבולות הדרגתית, מתאימה נוכל לראות כי חל שיפור ביכולתו של הילד להכיר בחוזקות שלו ובמקביל לווסת אותם ולהשתמש בהם באופן שמסייע לו ולא הורס לו.
