אבא של עמית (שם בדוי) ישב מולי אובד עצות, "אני, כשהייתי בגילו הייתי כל היום במגרש, ההורים שלי לא ידעו איפה אני עד שחזרתי לארוחת ערב, אבל הוא? לא יוצא מהחדר כל היום במיינד-קראפט ופורטנייט, כל היום עם ה ג'ויסטיק ביד, נראה לי ששכח איך לזוז". האב נראה היה מתסכל מאוד. הוא ספורטאי, אוהב ים, מטייל הרבה (שביל ישראל, אופניים) נמצא בסיטואציה שהוא לא מסוגל ללמד את הילד את מה שהוא יודע ללמד - את מה שמרגיש לו חשוב ובעיקר לא מצליח להיות האב שדמיין לעצמו שיהיה ולא מצליח שיהיה לו את הקשר שדמיין שיהיה לו עם הבן שלו.
סיטואציות כאלה אני פוגש הרבה מאוד בקליניקה. מצב מורכב. האב מאוכזב וחסר אונים, הילד מרגיש מאכזב ולא עומד בציפיות של ההורים, יחד עם זאת מהווה המדיה הדיגיטלית את המרחב בו לעתים קרובות הרבה מאוד מהחברים שלו נמצאים.
ואכן, סביבת החיים השתנתה, העידן הטכנולוגי בו אנו חיים כיום מציע אין ספור אפשרויות להעביר בו את הזמן. בלחיצת כפתור אחת הילד נכנס לעולם שלם שבו הוא מרגיש שייך, יש לו ערך, מקום שבו הוא מוצלח ויש לו חוויה של העצמה אישית. הסיטואציה ברורה ולכן ניתנת לשליטה ולמידה: מנצחים ומנוצחים, דירוגים, מדליות - מערכת משוב מיידית ומתמדת על תפקוד והתקדמות. אבל עיקר החוויה היא הצלחה, משחקי מחשב בנויים כך שהשחקנים אינם נכנסים למצבי אתגר גבוה יתר על המידה מה שיגרור לחרדה והימנעות, או נמוך מדי מה שיגרום לשעמום ולעזיבת המשחק. בנוסף המדיה הטכנולוגית היא גם מדיה חברתית, כולם משחקים, כולם מדברים על זה, כולם משתתפים באירועי השקה, בסביבה מורכבת כזו בה הילד מקבל ערך ומשוב אמיתיים ממשחק ווירטואלי, המשפט "החיים האמיתיים הם במגרש, והחיים הלא אמיתיים הם במסך הווירטואלי", הינו מורכב יותר.
במפגשים שלי עם עמית אנחנו בעיקר מעבירים את משחקי המחשב מהווירטואלי לממשי. הוא מלמד אותי ריקודים מסובכים של פורטנייט, מראה לי תנועות קרב והתחמקויות שבהם הוא משתמש במשחק, ואני מגייס את התנועתיות הזאת לעבודת גוף-חשיבה-נפש. אנחנו משחקים Fruit-Ninja והוא משתמש בחרב או נונצ'קו לפגוע בכדורים ופירות שאני זורק לעברו ואני מגייס את האינטראקציה הזאת לחשיבה על ההדדיות ויחסי הגומלין ביננו ובינו לבין הסביבה. תוך כדי הוא עונה לשאלתי ומסביר לי מה צריך להיות לו על מנת להגיע לרמת משחק גבוהה – אומץ, אסרטיביות, אסטרטגיה, מהירות, זריזות, קלילות- ואני יכול לשקף את הסקרנות והאמביציה הגדולים שיש לו.
בהדרכת ההורים דיברתי עם אבא של עמית על תחושות האכזבה וחוסר האונים המובנים שלו, אך גם על האופן בו תהליך זה הוא חלק מההתבגרות והנפרדות של עמית. נזכרנו ביחסים שהיו לו עם אביו וחשבנו בכל זאת על האופן בו הוא יכול דרך חיבור לעולמו של הילד, בלי ביקורת לרתום אותו לעולם שלו, ואף להתייחס לכך כאל הזדמנות לתת לעמית הרגשה של יכולת.
לאחר כמה ימים שמעתי בהתרגשות מעמית כי אביו ישב איתו לצפות איך הוא משחק, פרגן לו על פגיעה טובה ואסטרטגיית משחק שהצליחה ושאף סיפר על זה לאימו בארוחת הערב. בהמשך הסכים עמית לשחק עם האבא בקונסולה במשחקי מרוץ מכוניות ולהפתעת אביו ביקש לצאת עם האבא לסקייט - פארק ליד הבית על מנת שיראה כיצד הוא גולש בסקייטבורד.
לסיכום, החיבור לילד במקום ששייך לעולם שלו ללא ביקורת אלא עם הערכה, סקרנות והתלהבות, נותנת לו הרגשה של חוזק ומסוגלות על מי שהוא. הבחירה בתחום ובפעילות שאינה דומה לבחירה של ההורה מסמלת עצמאות, בריאות ונפרדות וההשתתפות של ההורה מרחיבה את תחושת הערך העצמי ואת הביטחון העצמי של הילד. במינון ובצורה הנכונה היא מאפשרת לילד גם להרגיש שהוא מסוגל להתמודד עם מצבים שקורים לו בחיים בצורה טובה יותר, וגם גורמת לרצון להתנהג באופן דומה ולהתחבר לפעילויות המעניינות את ההורה.
