"אין לי חברים. הם לא סופרים אותי בכלל. אני רציתי לשחק among-us והם לא הסכימו, כולם שחקו "דרגון בול` ואני לבד".
"אבל שיחקתם כולכם שעה שלמה among-us ורק אז הם עברו ל'דרגון בול'. הם זרמו איתך שעה ואז רצו שינוי. למה לא תתגמש?"
"כי אין לי "דרגון בול", לא סובל את המאנגה הזה, לא מבין מה קורה שם וזה לא מעניין אותי"!!!
"אוקיי, אני זורם איתך, לא מעניין, בסדר. אבל כל החברים שלך משחקים בזה ואתה רוצה לשחק איתם, אז אולי כדאי שתתפשר מעט ותנסה לשחק בזה?"
"לא מוריד משחק שאני לא מבין את החוקים שלו, זה פנטזיה ומדע בדיוני וקסמים וזה מעצבן אותי".
"הבנתי. מבחינתך חוקים חייבים להיות קבועים. אתה לא מאמין שאפשר לשחק איתם. אין בעיה, אבל אני רוצה שתחשוב בכל זאת מחוץ לקופסא, שתשחק עם החוקים...
אם אני מצייר לך משולש שכל הזויות שלו הם 90 מעלות אתה זורם איתי ומסכים שאפשר ומותר לשחק עם חוקים?"
"אין סיכוי! סכום כל הזויות במשולש הוא 180"
"בטוח? שים לב, הראה לי את זה מרצה למתמטיקה, זו הייתה שאלה במבחן כניסה לנאס"א שזה סוכנות החלל של ארצות הברית. {זה אכן אפשרי, אבל דורש חשיבה תלת ממדית, וטוש, וכדור שלא איכפת לצייר עליו}.
הראיתי לו
הוא הסתכל על השרטוט, חיפש טעויות, פתח את הערך של משולש בויקיפדיה בטלפון ולבסוף הריע בניצחון - "שטויות, בהגדרה של משולש כתוב שזה צורה דו-ממדית ואתה ציירת משולש תלת ממדי".
"אתה צודק... אבל לא התקבלת לנאס"א!
וכל החברים שלך?... הם יושבים שם ומשחקים דרגון בול בלעדיך!
"טוב עזוב אותי כבר עם כל החפירות האלה, אפשר אולי להילחם בחרבות?"
כל זה היה לפני שבועיים בפגישה עם א’, בן 11
. הנוקשות, ההימנעות וחווית הדחיה הבלתי נמנעת מוכרים לשנינו.
אך הפעם משהו בכל זאת השתנה...
אתמול הגיע א’ לפגישה, התיישב על המזרן והראה לי איך הוא "קורע לכל החברים שלו את הצורה" במשחק ה'דרגון בול' שהחליט, לאחר הפגישה, להוריד לטלפון.
