מנגנונים אוטומטים וגמישות מחשבתית

דני (15) אוהב מאוד כדורסל, והוא טוב בזה, אבל בעיקר בחצר האחורית, קצת עם חברים. ההתנגדות להתחרות, להסכים להיכשל, הייתה גבוהה מאוד. במהלך השנה האחרונה אנחנו בעיקר משחקים כדורסל .

"אבל אמא חושבת שאני צריך להתמקד בלימודים".

"נכון, אבל כרגע אתה לא בא ללמוד אצלי, ובכל מקרה לימודים לא מעניינים אותך וכדורסל כן, אז בוא נהיה טובים בזה. לימודים יגיעו אני לא דואג, יש לך ראש על הכתפיים רק צריך שתעז, תנסה ותאמין".

התחלנו מלשחק כדורסל בקליניקה, יוצאים למגרש ליד ומשחקים אחד על אחד, לפעמים שניים על שניים כשלא היה מתנגד לצרף ילדים שאינו מכיר. לאט לאט ראיתי כיצד החרדה שלו פוחתת והוא סומך יותר על עצמו, אפילו החל לשחק במשך השבוע בערבים עם קבוצה שהכיר בספורטק.

השבוע הגיע דני בהתלהבות ואמר לי בעודו נכנס דרך הדלת:

"אל תשאל, ניצחתי את המורה במתמטיקה 10:0"

"לא הבנתי, עכשיו גם המורה למתמטיקה משחקת איתך כדורסל?"

"לא בדיוק כדורסל...  לפני שבוע המורה למתמטיקה עצרה אותי בהפסקה ואמרה לי שהיא מאמינה בי ומצפה ממני להוציא מינימום 70 במבחן, בהתחלה התעצבנתי, למה היא חושבת שאני חייב לה משהו?

"חזרתי הביתה מה זה עצבני עליה ועל בית הספר והלימודים, ותוך כדי שאני מקלל נזכרתי על מה שאנחנו תמיד מדברים במפגשים, מתי הכי כיף לי במשחק, כשאני חושב שאני צריך להוכיח את עצמי לכל העולם שאני הכי טוב? או מתי שבא לי פשוט להנות מהמשחק?

"אז החלטתי שאני במשחק מתמטיקה והמורה מגינה על הסל, דמיינתי את עצמי עושה דריבל בין הרגלים, שובר כיוון, הכנסתי לה כזה סבסוד שהיא לא ראתה מאיפה זה בא לה, ובום הוצאתי 80!!".

"ואוו, מדהים, מאיפה הבאת את זה?

"זוכר ששנה שעברה אמרת שאין סיכוי שאתה גומר כיתה י' ?".

"כן, אני זוכר, יש לי כבר הרבה דוגמאות:

שנתיים לא יצאתי מהבית, לא נשארו לי חברים עכשיו יש לי המון, שנה שעברה בקושי הגעתי לסל ועכשיו אני נבחן לליגה?"

"וגם, זוכר שאמרתי לך שלאמא שלי איכפת מהציונים? אז עשיתי הסכם עם המורה שהיא מתקשרת לאמא שלי ומספרת לה. אמא בעננים עכשיו, פעם ראשונה בחיים שהיא גאה בי בגלל בית ספר, לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות".

כשפגשתי את דני הוא לא האמין ביכולותיו. הוא סבל מבעיות רפואיות בעטיין לא הלך  שנתיים לבית הספר. גם כשהתחיל ללכת, לאחר כמה שבועות בטיפול, קיבל פטור ממבחנים, כשבית הספר "מתגייס" להגן עליו מסיטואציות מעוררות חרדה על מנת שלא יחזור להגיב בהימנעות ונסיגה חוזרת לביתו. אכן, ראיתי בתחילת הטיפול כיצד תגובותיו האוטומטיות לסיטואציות מאתגרות כללו לקיחת צעד אחורה, הימנעות, פחד, והסתגרות. ניסינו ביחד להבין את החוויה שלו. בין השאר הבנו כיצד אל מול סיטואציות בהן ישנה סכנה של חוסר שליטה מגיב דני במהירות בנסיגה – מה שמחזיר לו את תחושת השליטה. לפיכך, כמו שכתבתי, ניסיתי גם באופן מילולי וגם דרך המשחק לעזור לו לייצר תחושה של שליטה.

קשה מאוד לשנות את התגובה ההגנתית האוטומטית שלנו. כל זאת יכול לקרות בתהליך טיפולי תוך כדי מפגש עם האחר (המטפל) המכיל את החרדה ומציע לנסות להיפרד מהמנגנון האוטומטי, כפי שניתן לראות עם דני, מפחיתה הסיטואציה הטיפולית את רמת החרדה ומאפשרת התבוננות, וגמישות מחשבתית. החלק המרגש במקרה של דני ואחרים זה לראות כיצד מתרחשת הפנמה של המנגנון הזה גם מעבר לשעות הטיפול ומתעוררות אופציות להתנהלות אחרת (עם המורה למתמטיקה)  טיפול רגשי הוא תהליך ארוך ואינדיבידואלי, האמונה של הילד בעצמו קורית באופן טבעי במהלך הטיפול כשהחרדה מוכלת ופוחתת, הילד לומד לחשוב, לגלות ולהכיר את עצמו, היכולות שלו ואת החלקים החזקים והחיוביים שבו.