ההורים של ד' בן 11 פנו אלי לפני כמה חודשים. הם שיתפו על קושי להכיל ולשאת את מה שהם כינו "העצלנות של ד". כשהמשיכו לתאר הבנתי כי מצב זה יוצר תסכול רב, מריבות תכופות ומשפיע על האווירה בבית - הוא לא מעוניין להתאמץ, על כל בקשה עונה ב "אין לי כוח", "לא בא לי", מעביר את החיים מול המחשב... במפגשים, כל עוד הפעילות הייתה מהנה, האתגר היה יחסית קל ובהישג היד, הוא הצליח - ניצח בקרב, הבקיע גול, פגע במטרה – הגיב בשמחה ואף הקניט את אי היכולת שלי. אבל כשהעליתי אפילו במעט את רמת התסכול, או את הדרישה לדיוק, קיבלתי גם אני את התשובה "אין לי כוח", מלווה בהתיישבות על המזרן והסבר שהיה יום ממש קשה בנוסף לכך שהוא הלך לישון מאוחר ולא ישן טוב בלילה.... מבט מעמיק יותר הראה לי כי התגובה קשורה לחרדה שאחזה בו. במהלך המפגשים הבאים ובעזרת השיחות עם ההורים, הבנתי אותה כקשורה, בין היתר, לתפיסת הגוף שלו, לחוסר בטחון ביכולותיו, לפחד מכשלון כל זאת לצד דרישה עצמית גבוהה ולא מתפשרת.
דוגמא טובה לכך יכולתי לראות זאת בעבודה על ירי בקשת: בתחילה ד' מאוד רצה לירות בקשת, התרגש ושמח לקראת המפגש. לימדתי אותו את עקרונות וסדר השימוש בקשת [החזקה נכונה, הכנסת החץ, דריכה של הקשת, כיוון, נשימה, שחרור]. הוא ירה במהירות את 5 החיצים שנתתי לו, ולאחר מכן התיישב על הרצפה וסירב להמשיך- "אין לי כוח". אמרתי לו שהוא כנראה חושב שאני מעוניין שיפגע בדיוק במרכז המטרה, בריבוע הקטן שמסומן, אבל זה בכלל לא מה שחשוב. מה שאיכפת לי זה החשיבה, התכנון והביצוע של התהליך באופן הנכון – יציבה, שליפה, מתיחה ושחרור, רק על זה אני מסתכל, "אין חשיבות למקום בו אתה פוגע במטרה". הוא הסתכל עלי בהפתעה ושאל אם באמת לא חשוב לי שיפגע במטרה? חזרתי ואמרתי שלא, מה שחשוב לי זה ביצוע עם חשיבה וזרימה, הוא קם ובמשך חצי שעה לא הפסיק לירות למטרה בעודנו מדברים על האופן בו הוא עושה זאת. כשאמרתי שצריך לסיים את המפגש הוא הכריז שלא יסיים עד שלא יכניס את כל 5 החיצים לתוך הריבוע הקטן. לסיכום- חרדה מהסוג הזה שתיארתי, אנחנו נראה דווקא אצל ילדים עם אמביציה ורצון להצליח. חוויות של תסכול וחוסר הצלחה מעוררות, במיוחד אצלם, ביקורת עצמית וכאב על חוסר ההצלחה והמימוש של הפנטזיה להצלחה ועלולים להביא לדרך של הימנעות וחוסר התנסות. אנחנו תמיד פועלים עם חשש, בכל מעבר והתפתחות יש סיכון, פרידה מהמוכר, ולכן מתעוררת החרדה. אחריות המטפל הוא להצליח ולגייס את הילד לעבוד למרות החרדה, לוותר על ההימנעות ובכך לאפשר את ההתנסות שתסייע לילד לנוע קדימה ולממש את הפוטנציאל הגלום בו מתוך עניין, מוטיבציה ופתיחות מחשבתית.
