שוב נלחמנו ושוב הוא בחר בגרזן הקרב הכבד והמסורבל, זה שמקשה עליו לזוז מהר. כשהצעתי לו לנסות חרב קלה וגמישה יותר, הוא היסס ואמר: “החרב קלה מדי, אני לא מרגיש חזק איתה.”
דיברנו על איך לפעמים אנחנו נאחזים בכלים שמרגישים לנו בטוחים, אבל בפועל מקשים עלינו – כמו הדפוס שלו בכיתה: הוא תמיד מנסה לשלוט במשחקים עם החברים, להיות זה שקובע את הכללים, אבל אז הם מתרחקים ממנו והוא מרגיש דחוי.
שבוע לאחר מכן, הוא נכנס בריצה, “אתה יודע מה קרה? שיחקנו כדורגל, וכשלא נתנו לי להיות השוער, רציתי לכעוס וללכת. אבל אז נזכרתי במה שאמרת – שאני יכול לנסות חרב אחרת! אז במקום לריב הסכמתי להיות בהגנה, ובסוף היה לי הכי כיף שבעולם!”
זה היה רגע שבו הוא ראה איך החרב השנייה היא שלו – לא רק ההבנה בטיפול, אלא היכולת לשנות את התגובה שלו במציאות.
המפגש עם המטפל הוא כמו החרב הראשונה – הוא חותך דרך הערפל, מפריד בין מה ששלי ומה של האחר, חושף דפוסים לא מודעים, מעניק תובנות ויוצר תנועה בתוך מרחב בטוח להתבוננות אמיתית. זה המקום שבו ניתן לפגוש את הפחדים, לרכך מנגנוני הגנה ולהתחיל לחשוב על עצמך באופן אחר.
אבל החרב השנייה – היא של המטופל.
היא נשלפת בין הפגישות, בהתמודדות היומיומית.:
⚔️ כשאתה מזהה תגובות אוטומטיות ומחליט לעצור ולחשוב עליהן.
⚔️ כשאתה מרשה לעצמך להרגיש את הפחדים במקום לברוח מהם.
⚔️ כשאתה לוקח אחריות על התהליך ולא רק ממתין שהטיפול “יקרה לך”.
המטפל מספק “סביבה מחזיקה”, אך המטופל הוא זה שלומד לשאת את עצמו בעולם.
השינוי לא מתרחש רק מתוך הבנה, אלא מתוך תנועה ופעולה, מפגש עם החיים, והתמודדות עם מה שעלה בפגישה – שם החרב השנייה חייבת להיכנס לפעולה.
שתי חרבות – שתיהן הכרחיות. אחת חותכת את הערפל, השנייה מניעה את הדרך קדימה.
