אומן הלחימה חייב לשמור על פתיחות מחשבה וגמישות הפעולה ולזכור תמיד כי בחוץ קיימת מציאות
שאינה מושלמת איתה צריך להתמודד.
אלו מעט מהשאלות שאני נשאל. התשובה היא מורכבת- טיפול בעזרת אומנויות לחימה עיקרו לא הלחימה, הוא מייצר בילד הבנה שהוא לא יכול לנצח "רק עם כוח". הכוח מהווה גורם חשוב, אבל מאוד מהר רואה, מבין וחווה הילד שלא הכוח הוא העיקר- שהפעלת כוח, למשל, לא "מנצחת" את הקרב, את הוויכוח עם החבר, עם ההורה או עם המורה בכיתה.
חוויה זו מעודדת ומחייבת את הילד להיפתח, לחפש ולבנות בעזרת המטפל, בתוך עצמו "ארגז כלים" נוסף:
-
פיזי תנועתי- הגברת הגמישות, הוויסות והזרימה בתנועה בנוסף להתמצאות במרחב;
-
חברתי- הבנת הסיטואציה, קבלת האחר ואחריות על עצמי ומעשיי בתוך הקשר עם הזולת;
-
מנטלי- הגברת סף התסכול והיכולת להמתין ולחשוב בסיטואציות יותר מורכבות על מנת להתמודד עם החרדה ולהעלות את היכולת, להבין ולגשת אליהן בצורה טובה יותר.
-
האם אומנות הלחימה מתאימה כדי לעבוד עם ילדים עם צרכים מיוחדים?
-
גם כך מאותגרים הילדים, מה יעזרו להם הכלים?
-
ילד שאוהב לדפוק את הראש בקיר זה לא יהפוך אותו אלים יותר?
שיטת שתי חרבות היא שיטת טיפול המשלבת אלמנטים מעולם אומנויות הלחימה, עולם הפנטזיה ועולם המשחק. היא מגייסת את הילד ומייצרת עניין ומוטיבציה, כל זאת עם ההשקפה והגישה בפסיכותרפיה בת זמננו עם דגש על הגישה הנוירו-התפתחותית- תפקודית. במהלך המפגשים הילדים נחשפים לקשיים ואתגרים [בינם לבין עצמם וגם בקשר עם המטפל], המעוררים, לאחר דיבור וחשיבה משותפים, חוויה של התמודדות והצלחה. באופן זה נעשית באופן מודע ולא מודע עבודת גוף-רגש-נפש משמעותית, המשפיעה על תפקודו של הילד בסביבותיו השונות.
בתוך טיפול המבוסס על אמנויות לחימה, אפשר לשלב עבודה על מיומנויות סנסומוטוריות התפתחותית, גם דרך משחק, הנאה וכיף באופן שמגביר את המוטיבציה של הילד לפגוש ולהתמודד עם המגבלה של עצמו, תורם לביטחון העצמי ומפחית מחסומים והגנות של הימנעות, תסכול וכעס.
תפיסת העולם העומדת בבסיס השיטה היא שדרך חיבור לעולם הפנימי של הילד/ה, ניתן להפחית חרדה ומנגנוני הגנה כמו הימנעות ולייצר תחושת ביטחון ומוטיבציה לעבודה. כך מתאפשרת סביבה מיטיבה בקשר עם הילד וניתן לעבוד על מטרות מוטוריות, תפקודיות, רגשיות וחברתיות.