בימים אלו, כשהמציאות החיצונית רוויה בתכני מלחמה, אחד המאבקים המרכזיים שלנו הוא מול תחושת הקיפאון. זהו קרב יומיומי בין הדחף להמשיך לחיות ולתפקד, לבין הכוח שמושך אותנו כלפי מטה, אל העצב והשיתוק. פעם בשבוע אני עוזב את הקליניקה השקטה שלי בקריית אונו ונוסע דרומה. היעד: אופקים, מרכז "גפנים", מרכז טיפולי קהילתי לנפגעי השבעה באוקטובר. אני מגיע לשם לעבודה טיפולית גוף-נפש עם אנשים המתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת. לפי ה Waze זו אמורה להיות נסיעה של שעה ורבע, זמן שתמיד נראה לי כמרחב נשימ

הורים רבים נלחצים כשילדים מתחילים להתגושש בסלון. התגובה האוטומטית היא לרוב "די, מספיק עם הידיים!". אבל מה אם הייתי אומר לכם שדווקא בתוך המפגש הגופני הזה, נמצא השיעור הכי חשוב לוויסות רגשי? במאמר מרתק שפורסם לאחרונה ב- Frontiers in Psychology, מדברים על המושג "משחק-קרב" (Play-fighting). זה לא אימון לחימה במובן הרגיל, אלא צורה של טיפול במשחק (Play Therapy) שמשתמשת בגוף כדי ליצור תקשורת עמוקה ובריאה. מה קורה שם באמת? בתוך "מרחב ההרפתקה" המוגן, הילד לא באמת נלחם – הוא מתנסה.

החץ עבר ליד המטרה, אבל משהו בו דווקא נרגע. הירי עצמו עשה לו טוב – המתח, השחרור, התנועה. כשזה קיבל אישור, הכעס שכך. ילד מגיע לטיפול כשבפנים יש הרבה "גולמי" – רגשות, דחפים וחוסר שקט שעדיין אי אפשר "לחשוב" אותם או לתת להם שם. התפקיד שלי במרחב המשחק הוא לראות דרך מה שהוא עושה, ולא רק דרך מה שהוא אומר. להחזיק איתו יחד את המתח ואת אי-הוודאות, בלי למהר לפתור או לתקן. לאט לאט, בין המסדרון למטרה, הוא לומד: - לשאת את הרגע שלפני הפעולה. - להפוך סערה פנימית לריכוז. - להבין שגם פספוס הוא

במגרש הכדורסל שליד הקליניקה הוא שיחק חזק, פיזי. כל נגיעה שלי בו מיד קיבלה צעקה: ״פאול, זוז, יש לי שתי זריקות מהקו״. כשאני ביקשתי פאול? ״עזוב, זה בתוך המשחק״. עוד מהלך פיזי שלו ואני אומר: ״בא לי לבקש פאול, אבל מרגיש לי שאתה בכלל לא רואה אותי״. ״ברור שרואה, אבל אתה משחק חזק, מה אתה מתבכיין?״ ״אני לא מתבכיין״ אמרתי תוך כדי תנועה. ״אני פשוט קיים. וכשאתה לא רואה את הפאול שלי, אתה אומר לי שאני שקוף. ובמשחק של שניים, כשמישהו שקוף - המשחק נגמר״. המשכנו לשחק. במהלך הבא נכנסתי לסל והוא