בין קרית אונו לאופקים: למצוא תנועה בתוך הקיפאון

בימים אלו, כשהמציאות החיצונית רוויה בתכני מלחמה, אחד המאבקים המרכזיים שלנו הוא מול תחושת הקיפאון. זהו קרב יומיומי בין הדחף להמשיך לחיות ולתפקד, לבין הכוח שמושך אותנו כלפי מטה, אל העצב והשיתוק.

פעם בשבוע אני עוזב את הקליניקה השקטה שלי בקריית אונו ונוסע דרומה. היעד: אופקים, מרכז "גפנים", מרכז טיפולי קהילתי לנפגעי השבעה באוקטובר. אני מגיע לשם לעבודה טיפולית גוף-נפש עם אנשים המתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת. לפי ה Waze זו אמורה להיות נסיעה של שעה ורבע, זמן שתמיד נראה לי כמרחב נשימה נכון למעבר הפנימי שמתרחש בתוכי, מהקליניקה המוכרת שלי, מרחב שיש בו סדר ותחושת שליטה, אל נופי הנגב הפצועים.

     אבל המציאות לא תמיד מתואמת עם האפליקציה. פתאום מופיע הפס האדום המוכר: תאונה, שריפה, עבודות בכביש 6, או סתם עומס כבד שחונק את התנועה. השעה ורבע הופכת לשעתיים, ולפעמים אפילו לשעתיים וחצי. באותם רגעים, אני מרגיש כלוא בתוך קופסת פח, מוקף באספלט ובנהגים עצבניים. בחוץ השמש יוקדת, בפנים השעון מתקתק, ובאופקים, המטופל של השעה הראשונה כבר מחכה ואני לא שם בשבילו.

בשבוע שעבר, בעודי עומד בתוך פקק רציני ומרגיש שוב את חוסר השליטה המוחלט במצב, נדדו מחשבותיי לדמות מרתקת שפגשתי לאחרונה על המסך: פרופסור יוליוס ספיר, מתוך הסדרה "אתי" (המבוססת על יומניה של אתי הילסום). הסדרה מתארת את חייה תחת הכיבוש הנאצי ונותנת מקום נרחב ליחסיה עם ספיר.

     ספיר לא היה מטפל קונבנציונלי, אף שהיה תלמידו של קארל גוסטב יונג, הוא פעל כ"פסיכו-כירולוג", אדם שהאמין שאי אפשר לרפא את הנפש מבלי לעבור דרך הגוף. בסדרה מופיעים רגעים מטלטלים שבהם הוא ואתי מבצעים תרגילי נשימה ואף נאבקים פיזית עד לנפילה על הרצפה. זו אינה אלימות, אלא "היאבקות טיפולית" מזוקקת. ספיר השתמש במגע ובכוח גופני כדי לפרוץ את השריון הרגשי של אתי, לעזור לה להרגיש, לא רק את הזוועה שבחוץ, אלא את המציאות הפנימית שלה. הוא החזיר לה את היכולת להרגיש בתוך עולם שבו הרגש הפך למעמסה בלתי נסבלת.

כשצפיתי בסצנות הללו, הרגשתי קרבה עמוקה. גם בעבודה שלי עם ילדים ומבוגרים פוסט-טראומטיים, המגע והתנועה אינם רק "כלי עזר", הם הלב הפועם של הריפוי. הטראומה, בבסיסה, היא מצב של קיפאון (Freeze) , הגוף ננעל בתוך רגע של חוסר אונים, והנפש נשארת תקועה שם יחד איתו, ״מסרבת להאמין״ שהזמן המשיך לנוע.

כשאני מטפל באופקים ב Pushing Hands (טכניקת "ידיים דוחפות") או בהיאבקות מבוקרת, אנחנו עוסקים בשיקום החלקים בעצמי שהטראומה ריסקה:

❖ החזרת השליטה: בתוך המגע, המטופל מגלה מחדש שהוא יכול להגיב, להדוף ולהגדיר את גבולותיו.

❖ ויסות האיום: דרך הלחץ הפיזי המבוקר, המערכת העצבית לומדת מחדש להבחין בין מאבק בונה לבין סכנת חיים.

❖ תנועה בתוך הקיפאון: בדיוק כפי שספיר עזר לאתי למצוא את "השמיים שבתוכה" כשהנאצים צמצמו את עולמה הפיזי, אנחנו משתמשים במגע כדי להזכיר לגוף שהוא עדיין חי, נושם ויכול לנוע.

באותו פקק בשבוע שעבר, הרגשתי לפתע איך התנועה מתעוררת גם בתוכי. החוויה ה"קפואה" והמבוזבזת של הנסיעה המתישה החלה להשתנות. הבנתי שהנסיעה אינה רק "הזמן שלפני" העבודה, אלא חלק בלתי נפרד ממנה, היא הגשר המחבר אותי לתחושת חוסר השליטה והפירוק שחווים ברגעים מסויימים המטופלים שלי. כשהנסיעה מתארכת לשעתיים וחצי ואין לי שום יכולת לשנות את המצב, אני עובר בעצמי אימון Pushing Hands מול המציאות. זהו הדהוד מוגבל של חוסר אונים, רחוק כמובן לאין ערוך מעוצמת הטראומה, ובכל זאת כזה המאפשר לי לפגוש בתוכי משהו מן הקיפאון שלה. אני מתרגל את מה שאני מבקש מהמטופלים שלי: גמישות מנטלית והסכמה לנוכחות. וכך, אני מנסה להפסיק להילחם ב"פקק" החיצוני (או הפנימי) ולמצוא מרכז יציב בתוך חוסר האונים. במקום להישבר כשהתוכניות משתנות, אני מנסה למצוא "מרחב הרפתקה" חדש בתוך המרחב הסגור של הרכב.

יוליוס ספיר לימד את אתי שהחופש האמיתי נמצא בפנים. כשאני סוף סוף מחנה את הרכב באופקים, אני מבין שהעיכוב בכביש 6 לא היה בזבוז זמן. הוא היה ההכנה המדויקת ביותר שלי, כדי לעזור לאדם להשתחרר מהקיפאון שלו, עלי לדעת קודם כל איך להישאר בתנועה פנימית, גם כשהעולם סביבי עומד מלכת.