כשהמשחק נעשה דו צדדי

במגרש הכדורסל שליד הקליניקה הוא שיחק חזק, פיזי.

כל נגיעה שלי בו מיד קיבלה צעקה: ״פאול, זוז, יש לי שתי זריקות מהקו״.

כשאני ביקשתי פאול?

״עזוב, זה בתוך המשחק״.

עוד מהלך פיזי שלו ואני אומר:

״בא לי לבקש פאול, אבל מרגיש לי שאתה בכלל לא רואה אותי״.

״ברור שרואה, אבל אתה משחק חזק, מה אתה מתבכיין?״

״אני לא מתבכיין״ אמרתי תוך כדי תנועה.

״אני פשוט קיים. וכשאתה לא רואה את הפאול שלי, אתה אומר לי שאני שקוף. ובמשחק של שניים, כשמישהו שקוף - המשחק נגמר״.

המשכנו לשחק.

במהלך הבא נכנסתי לסל והוא חסם אותי חזק מדי.

לפני שהספקתי להגיד משהו, הוא עצר.

״סורי״ הוא אמר, ״קח שתי זריקות מהקו״.

״עזוב״ עניתי, ״העיקר שראית. כדור שלי מהצד״.

זה היה רגע של ויסות.

רגע שבו הוא הצליח להישאר בעוצמה שלו, מבלי למחוק את מי שמולו.

משהו שם נרשם בגוף, בלי צורך להסביר.