יש בתוכי מפלצת

הוא לחש את זה בשקט, כמעט בלי להסתכל לי בעיניים.

ילד עדין, גוף רזה, קול שקט, כמעט בלתי נשמע.

העולם קצת גדול עליו. הוא נבהל בקלות. נמנע.

אבל בתוך הראש שלו – הוא לוחם־על.

בלב של הדמיון, הוא מנצח את כולם. הבעיה היחידה היא שאז, כולם מפחדים ממנו ורוצים להשמיד אותו

וכשהוא מדבר על עצמו – לפעמים זה בקול אחר.

יותר חזק. יותר בטוח.

הוא מרגיש כאילו יש עוד מישהו שם בפנים. כאילו זר, לא שייך

והוא קורא לו – המפלצת.

"אני חזק, אתה יודע? אני יכול לרסק אנשים אם אני רוצה. אני פשוט לא רוצה."

אמר לי יום אחד, בעיניים בורקות.

ניסיתי להבין – מה זו המפלצת הזאת?

האם הוא שולט בה? או שהיא משתלטת עליו?

אבל אז הוא נעצר.

כולו התקפל פנימה.

"אל תדבר עליה… היא מפחידה."

הייתה שתיקה.

לא פחד מהעולם.

פחד מעצמו.

אז סיפרתי לו על האלק –

ברוס באנר, הגאון השקט, שלא מצליח לשמור בפנים את מה שבוער, וכשזה מתפוצץ – יוצאת ממנו מפלצת ירוקה, אדירה, שלא תמיד יודעת מתי לעצור.

וסיפרתי לו על ונום –

ישות שחיה בתוכך, מדברת איתך, לוחשת הבטחות.

ולפעמים, אתה מאמין לה. ולפעמים, אתה לומד לשים לה גבול.

הוא הקשיב. אבל רק עד גבול מסוים.

כי לדבר על המפלצת… זה יותר מדי עכשיו.

אז עצרנו.

כי לפעמים, דווקא לא לדבר –

זה אומר שראית. שנגעת.

שיש שם משהו אמיתי.

הוא כבר לא לבד.

וביחד נמשיך להכיר אותה, לדבר איתה, להבין אותה

הוא יוכל לחבר אותה למי שהוא

ולהפנים אותה בחזרה כדמות שנותנת בטחון ושומרת.