במפגש בין הילד לביני, מטופל ומטפל, הרבה פעמים אני חלק מהבעיה., ככל שהטיפול מתקדם האופן שבו הילד חי את חייו ומנהל את יחסיו עם הסביבה (הורים מורים חברים וכד(, משתחזר גם בינו לביני. מצד אחד אני לא מתבונן פאסיבי ומצד שני אני לא מתנהג לפי אותם דפוסים שהילד כבר למד לצפות להם. אם אמצא את עצמי ״מופעל על ידו״ מתרגז, נוקם, מפעיל כוח על מנת לנצח, אשחזר את דפוס היחסים המופנמים שלו- "אתה רואה רק בכוח אפשר לנצח אותי". במידה וארגיש את החרדה, התסכול, הכאב, הבושה ועוד רגשות מהסוג הזה אך אצליח לשקף את הסיטואציה ואפעל לחשיבה ולשינוי תפיסה של רווח והפסד בעיני הילד, כך יצליח הילד לבנות עצמאות מחשבתית, דרכי התמודדות חדשים, שאותם יצליח לשחזר גם מחוץ לחדר הטיפול.
דוגמא
הילד מוציא לי את הסכין (ספוג) מהיד ומיד תוקף, הוא קיבל נקודה, עכשיו עליו, לפי הכללים, להחזיר לי את הסכין. כיצד הילד באמת יגיב תלוי בעולם הפנימי שלו, באופן שבו הוא תופס את האחר, במה הוא מרגיש והרבה פעמים במה הוא היה רוצה שאני ארגיש (לפעמים כדי שאבין איך הוא מרגיש). הוא יכול להתנהל לפי הכללים, אולם בהרבה מקרים יבחר שלא. וכך הוא יכול לזרוק את הסכין עלי או לזרוק אותה לכיוון הרצפה, הוא יכול להביא לי אותה ולהפילה רגע לפני שלקחתי. באופן הזה הוא מנסה ״ללחוץ על כל הכפתורים״- להפעיל, לעצבן, להכעיס וממתין לרגע שאגיב באופן שהוא רגיל – אכעס, אחנך, אנקום וכד׳. כמו שאמר לי בתחילת הפגישה "אף אחד לא סובל אותי וכולם סתם צועקים עלי, אז שכולם יקפצו לי" – באופן הזה אשתף פעולה עם מעגל סגור ופתולוגי שלא מוביל לדבר חיובי. העבודה שלי כמטפל היא להכיל את ההתנהגות שלו. הכוונה איננה לוותר או להעלים עין, הכוונה היא להגיב ולהתייחס אבל לא דרך הפעולה אלא דרך השיקוף, השאלה החשיבה. באופן הזה המרווח שמתקיים אצל המטפל בין הדחף לתגובה מתחיל בשלב ראשון להיות מופנם אצל המטופל. בהמשך ישנה חשיבות גם להבנת התגובה של המטופל. בשפה שלו ״מה יוצא לו מזה?״
יתכן והוא מחפש יחס בבית/מחברים וזו הדרך שלימד את עצמו לקבל יחס כזה - התנהגותו האלימה כופה עלינו להתייחס. יתכן והילד מרגיש מיותר ולא חשוב והוא לא יירגע עד שיוציא אותנו מהכלים ויקבל את העונש שלו ורק אז יירגע. בהתנהגות הזו הוא גם משליך ומעביר אלינו תחושות שמלוות אותו כמו חולשה וחוסר אונים. הצורך של הילד והסיבות להתנהגויותיו מגוונות וזה מאוד מפתיע מה שומעים כשמתחילים לדבר.
