מקיפאון לתנועה - כשהגוף מתחיל לדבר

היא עמדה מולי, קפואה.

כבר שבועות שהיא מחזיקה בחרב, אבל לא באמת נלחמת.

רק עומדת, שותקת, כמו שהרגילה את עצמה כל החיים.

עמדתי מולה בשקט, רק נוכח.

לא תקפתי, לא פיתיתי.

השניות נמתחו.

ואז, בלי אזהרה, משהו זז בה:

הלסת ננעלה, הכתפיים רעדו, והפיצוץ הגיע.

צעקה חסרת קול התפרצה מהגוף - רעד, תנועה חדה, מכה באוויר את כל מה שנאגר בה מאז שהייתה ילדה.

נשארתי איתה. ספגתי.

נסוגתי קצת, לא נעלמתי.

עד שהיא נעצרה.

היא עמדה שוב בשקט, אבל זו הייתה שתיקה אחרת.

"את צעקת," אמרתי לה. "צעקת עם כל הגוף."

ופתאום זה היה ברור -

היא לא באמת הייתה צריכה ללמוד להילחם.

היא רק הייתה צריכה להרגיש.

וכשזה קרה, הכלים הפכו לדרך,

והריפוי התחיל מבפנים.