לפני כשנה התחיל א' , בן 10, טיפול כשהוא מצוי במה שכינינו -"מצב של השרדות": הוא תיאר מציאות בה "הארסים בבית הספר מחפשים רק אותי", "נטפלים אלי כל הזמן, מקללים, מציקים ודוחפים". א' הרגיש חסר בטחון ומושפל מולם וביקש לדעת להגן על עצמו על מנת שיוכל "להלחם בחזרה". הסכמתי לעבוד אתו, כפי שביקש על טכניקות קרב כמו "קרב רחוב" המשלב אגרופים בעיטות אבל השיח ביננו כיוון להרגשה החרדה והמושפלת אותה חווה ואותה הקרין לעולם החיצוני. שיח זה אפשר במקביל גם עבודה פיזית על עמידה זקופה, הוצאת ידיים מהכיסים, הסתכלות ודיבור ישיר אל מי שמולו, ובכלל מפגש אקטיבי יותר עם העולם. (למשל הצעה והנחייה לחפש אותי כשמגיע אל הקליניקה במקום המתנה פאסיבית שאמצא אותו).
בהמשך עברנו לכדורגל, גם בכדורגל ניכרת היתה בתחילה העמדה הרגשית חסרת הביטחון בעצמו וביכולתו להתמודד מול סביבה חזקה, וכך גם כשהיה מנצח אותי, ייחס זאת להיותי גרוע ולא להיותו טוב יותר, ובעל טכניקה עדיפה משלי. במהלך הפגישות והעבודה על פיצול זה הפתיע אותי יום אחד בהחלטתו להירשם לחוג כדורגל- בפעם הראשונה חוג ספורט קבוצתי.
טיפול רגשי הוא תהליך, חיזוק הבטחון העצמי ועבודה על החרדות לוקחים זמן, זה קורה, בהדרגה, לפעמים בלי שנראה את זה ונבין שזה שם ומתרחש מאחורי הקלעים. הילד מביא את עצמו ללא מסכות, החוזקות והחולשות שלו שמחוברות לאמביציות ולחרדות שלו כולן שם והמטפל מקבל אותו, ללא שיפוטיות אלא עם הבנה וחשיבה, קשר מיטיב ומקבל.
כיום? א' החליט שהוא טוב בכדורגל והביע את רצונו להרשם לליגה. נרשם למבחנים, עבר והודיע לי באושר כי התקבל. לא פחות מזה ריגש אותי הווטסאפ מאימו ששיתפה שכשקיבל את הודעה שהתקבל אמר "אני חייב לספר ליובל".
ולסיום- כשנזכרנו השבוע בילדים שנטפלו אליו בעבר, ומיוחד בילד שא' לא יכול היה לצאת למגרש אחרי בית ספר בגלל שהוא כל הזמן שם, מציק ומאיים, הוא הסתכל עלי עם צחוק בעיניים ואמר "הוא?" סתם ארס צעצוע, האמת אחלה גבר, אנחנו משחקים מדי פעם כדורגל אחרי בית ספר, אני הרבה יותר טוב ממנו".
